כמה אני אוהבת את חגי ישראל , את ההכנות , ההתכווננות , את המשפחה המתאספת , את המתנות הקטנות שנקנות מתוך אהבה ותשומת לב , את ההשקעה בפרטים ובקישוט השולחן והאוכל , האוכל המיוחד ובעיקר את זה ,שכול אילו יוצרים תחושת ביחד , חיבור ואהבה גדולה .
אבל בעיקר אני אוהבת , את ההיגיון שבהם , את התנאים והאטמוספירה ,שהם יוצרים לכול אחד ואחד מאתנו , גם אם אין בו אומץ או דחף , לעשות חשבון נפש עם עצמו , לשנות , לצאת מאזורי הנוחות . ההיגיון שבחגים תמיד מקסים אותי , פסח חג הניקיונות וההתחדשות הפיסית , פורים חג השאלה , איזה מסיכה אני נושא עלי כול ימות השנה ? או כמו מי הייתי רוצה להיות ? טו באב , חג האהבה וטו בשבט חג האהבה לטבע והודייה על הארץ המיוחדת שלנו ועוד ועוד ......וחגי תשרי , חגי תשרי , חגי ניקיון הנפש , ההודיה והחיבור מחדש .
הפעם אני רוצה לתת מקום למצוות התשליך , שלפעמים נזנחת מול מצוות תקיעת השופר , הסליחות וברכות השנה טובה , המיוחסות יותר. ביום הראשון של ראש השנה נוהגים לקיים מצוות "תשליך". טעמו של מנהג זה הוא לבטא באופן סמלי ניקוי החטאים והעברות, על פי הנאמר: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם. (מיכה ז) , את מנהג התשליך מקיימים אחרי תפילת מנחה ולפני שקיעת השמש, ונוהגים ללכת למקום מים; ים, נהר, מעיין או באר מים, ולכתחילה רצוי שיהיו בו דגים. במקום שאין מקווה מים, אפשר לעמוד עם הפנים לכיוון הים. אומרים פסוקים ותפילות, כפי המופיע במחזורים, כל עדה לפי מנהגה.
מוסיפה הרבה תמר דובדבני – תפילת תשליך אישית כְּמוֹ הַלֶּחֶם הַנָּמֵס בַּמַּיִם, הָמֵס מִלְּפָנַי אֶת הַכְּאֵבִים והכישלונות שֶׁל הַשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת. כְּמוֹ הַמַּיִם הַזּוֹרְמִים וְהוֹלְכִים, תֵּן בִּי הַכֹּחַ לְהִתְחַדֵּשׁ בָּעוֹלָם בְּכָל יוֹם תָּמִיד.
השנה קיימתי את מצוות התשליך כמעט בכול יום של השנה , השלכתי מעלי מנהגים ,פחדים, אהבות , מקום מגורים , זיכרונות וחפצים , ותוך כדי התהליך נדרשתי כול העת לבחור בין הישן לחדש , בין מה שמתאים לי ובין מה שכבר אינו , בין מה שהייתי לבין איך ארצה להיות .
כן זה דרש עבודת נפש מרובה ובעיקר הבנתי שנדרש אומץ . אומץ , בהיפוך אותיות מבטא צמא , צמא גדול לשינוי שהיה בי שהוביל אותי , שהפך פחד לדחף עז , עד שאמרתי לא עוד וזזתי ממקומי .
הצמא הפך למצא , מצאתי בי כוחות לשינוי , מצאתי תמיכה , למדתי לבקש אותה , לסמוך על המקום הטוב אליו אני הולכת. מצוות התשליך , אם כמובן אינה נעשית כלאחר יד , מייצרת עבור כול אחד מאתנו את הפלטפורמה לבחירה הזאת , להשלכה של הדברים , לבחירה בחדשים ולו רק כי מתפנה מקום בלב עבורם . וכאשר אנו מפנים את הלב ואת הנשמה יש מקום לצמיחה ולסליחה .
מספרים כי,רבי נפתלי מרוּפּשיץ עשה את ראש השנה אצל רבו, רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, החוזה מלובלין כאשר הלך החוזה עם חסידיו לתשליך בנהר כנהוג, איחר ר' נפתלי ולא הצטרף אליהם.בחזרתם ראו אותו רץ אל הנהר. אמרו לו: "הרי הרבי כבר בדרכו בחזרה מן הנהר, ומה טעם יש בריצתך?" ענה להם ר' נפתלי: "אני רץ לקחת את העבֵרות שהרבי השליך אל הנהר.." הסיפור הקצר הזה ממחיש לדעתי , עוד שלב חשוב בתהליך התשליך .לפני השלכת העברות , המנהגים והפחדים , רצוי להתבונן בהם ללמוד מהם , על תשליכו ללא התבוננות עמוקה ולמידה , כי כשהופכים את אותיות התשליך , מגלים את המילה כשל , הרומזת כי אם לא למדנו מהחטאים הקטנים או הגדולים , סופנו להיכשל בהם שנית , ולנסות להשליכם שוב בשנה הבאה .
יש הגורסים , כי חטאים ועברות , גם אם הושלכו , לא נעלמים מן העולם והנזק שיצרו גם הוא איננו פג , ולכן הם מציעים , לקחתם ולייצר מהם משהו טוב יותר , "טרנד המחזור " לעברות , הפחדים והכשלים , שבעצם משלים , את בקשת העמקת הלימוד מן הכשלים שהעלינו קודם לכן .
כצנלסון הביע רעיון דומה בכותבו על התרבות היהודית עצמה "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותם מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש להזין את נפש הדור המחדש. "
לא משנה אם השנה היה לכם האומץ לשנות , או צמא עז לשינוי , היופי בחגי ישראל זו הפלטפורמה שהם נותנים .חבקו את החג על כול המשמעויות שלו , צקו לתוכו משמעות ייחודית לכם, השתנו מרגע לרגע , צרו הזדמנויות , עשו טוב .