פרשת שמות
פרשת שמות בעיני היא הפרשה המכוננת של הכוח הנשי , ארבע נשים ועוד קהילה נשית גדולה , עיצבו בתושייה , יצירתיות ,והמון תיקווה , את עתידו של העם , והעבירו אותו באחת התקופות המאתגרות.
כאז כן היום . כן הם עשו זאת באמצעות הכוח הנשי , הוא שונה לעיתים , הוא שקט , הוא עוקף סמכויות ביצירתיות ובדרך כלל הכותבים המקראיים ולעיתים גם אילו בני דורנו , לא שרים לו שירי תהילה , אבל הוא חי ובועט , ומוצא דרכים חדשות כול הזמן , כדי לתפוס את מקומו , הוא משלב את עוצמת התיקווה עם פרקטיות ההישרדות . ארבע נשים מככבות בפרשה שלנו , וכול אחת מהן מביאה זווית נוספת אל אותו כוח נשי ייחודי .
מריים הגמרא במסכת סוטה (יב ע"א) מספרת: 'שהלך בעצת בתו [...] עמרם גדול הדור היה כיוון שראה שאמר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר לשוא אנו עמלין עמד וגירש את אשתו עמדו כולם וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו אבא, גזרתך קשה יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות [...] עמד והחזיר את אשתו עמדו כולן והחזירו את נשותיהן'.
מריים מדגימה את כוח הדיאלוג והתקשורת , גם כנגד החלטת אביה , היא מצליחה למצוא טיעונים משכנעים , כדי להטות את החלטתו וליבו , מהחלטה נמהרת שקיבל מתוך פחד ושיתוק אל מול הגזירות .
בת פרעה, מדגימה את כוחה של החמלה , מרכיב נוסף בכוח הנשי . לפי המדרש יורדת בתיה לרחוץ ביאור כיוון שחלתה. המחלה מוציאה אותה מן הארמון המוגן. כמו בהרבה סיפורים מיתולוגיים, ביציאתה מהארמון אל המציאות שבחוץ פוגשת בתיה סבל וכאב, וכאשר היא רואה את התינוק ושומעת את בכיו מתעורר בה רגש טבעי ופשוט של חמלה. החמלה גורמת לה למשות את התינוק הפגיע מהמים ולהביאו לחוף מבטחים.
החמלה ,היא היכולת לראות את סבלו וכאבו של האחר ולהתגייס להצלתו , ליצור שינוי באמצעות המשאבים העומדים לרשותנו.
פועה ושפרה : "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת , אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים". (א',טו'-יז').
פועה ושפרה מייצגות בעיניי את הפאן הקהילתי ואת הפאן הפרואקטיבי – הטמון בכוח הנשי , התייצבות משותפת כנגד גזירות הגורל – פרעה, ועשייה – מעשים קטנים רבים שביחד מייצרים שינוי גדול , הדבר בא לידי ביטוי גם בסיפור גבורתן ועוז רוחן של הנשים הצדקניות במצרים, שבזכותן נגאלנו ויצאנו ממצרים .
מדרש תנחומא, פקודי, ט', מתאר לנו את גדולתן וחוסנן של הנשים המחרפות נפשן במצרים: ״אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מיטותיהם. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות ? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה מזמין להן דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה, בשעה שהולכות לשאוב מים…..ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות אותם ומשקות אותם ונזקקות להם… משהיו אוכלים ושותים, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת : אני נאה ממך וזה אומר: אני נאה ממך ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר, שנאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירב ויעצמו במאד מאד". בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה. מתוך הפרך העמידו כל הצבאות שנאמר יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים״.
אכן לכוח הנשי פנים רבות , אך כדי לממש כוח משנה מציאות , יש צורך במרכיב אחד המשותף לכול הכוחות כולם , והוא אומץ . עפ"י ויקיפדיה , אומץ היא תכונה אנושית המגלמת את היכולת להתמודד עם פחד, כאב, סכנה, אי-ודאות או איום, לעיתים תוך מילוי משימה חיונית. אין ספור ספרים נכתבו על איך מתרגלים אומץ , איך הוא מתגלה , מדוע אדם זה או אחר מתגלים כאמיצים ברגעי המשבר . אני אוהבת לבחור בפתרון שמציעה השפה העברית החכמה , אם תהפכו את אותיות האומץ , תגלו את הצמא – הצמא למשהו אחר , הצמא לשרוד - כוח ההכרח , ואכן רבים מהאמיצים ביננו מתגלים ברגעי משבר , כמו הנשים בפרשה שלנו . אך מתוך אותן האותיות עולה גם המילה מציאות – ואכן האומץ הוא הרצון לשנות את הגזירה את המציאות הקיימת , אבל בבסיסו של האומץ שוכנת לה התיקווה . אם לא הייתה בנו תיקווה , לא היה צורך לגלות אומץ , כדי לשנות מציאות .
ואכן התיקווה מרחפת מעל כול מעשי הנשים בפרשה , נשים שבנו עם בזכות הכוח הנשי . אולי הכותבים המקראיים לא נתנו מקום ראוי לנשים בהיסטוריה היהודית , אבל בחירתם לשמר את סיפור גבורת הנשים שבנו עם בפרשה שלנו , הפרשה הראשונה בספר שמות – ספר הפיכתנו לעם , מרמזת על ההכרה בתפקידן של הנשים .
גם היום ,כשאנו שוב נדרשות לעזור לעם לעבור את אחת התקופות המאתגרות , אנו נדרשות לכוח הסבלנות לחכות לאהובינו הנלחמים בשדה הקרב , או הנאבקים על שפיותם בשבי החמאס . לכוח היצירתיות להרגיע ילדים בוכים , לשרוד כלכלית , להיאבק שוב על מקומינו בצבא , בחיים , ובעיקר בשולחן מקבלי ההחלטות .
כן עברנו דרך ארוכה , אני רואה את הדרך בהצלחות ילדי , באופן התנהלותם בעולם , אך יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור . מי ייתן ונזכור אנחנו הנשים , והגורמים המעצבים היום את העם והיהדות את הפרשה ,את הנשים ואת כוחן המופלא ,ונבטיח את מקומן בקדמת הבמה ולא מאחורי עזרת הנשים.
